מסעותיו במרחב ובזמן של אמן החושים והטלפתיה – גיא ברכה. "The Show Must Go On" (מאת עמית סגל, כותבת מציאות בדיונית)

    הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים ובהשראתו של אמן החושים גיא ברכה. חלקם הם פרי הדמיון וחלקם התרחשו במציאות.
    איזה חלק שייך למה – נשאיר זאת לדמיונכם. קריאה מהנה.

    קלישאות. המשפטים הכי נדושים של שירים, הסטיקרים על מכוניות, או אפילו אלו שרצים לנו כמשפטי השראה על הוול בפייסבוק, יש את הרגע הזה בחיים של כל אחד מאיתנו שאנחנו מבינים שכל אותם משפטים נכתבו על רגע אמיתי אחד (לפחות). לי זה קרה.

    בשבילי, The show must go on היא לא רק שורה מתוך שיר של להקת קווין האגדית אלא היא מוטו, והיא לקוחה היישר מחיי. אם אדייק, רגע ספציפי מאוד.

    תדמיינו, קהל המונה כ-1000 איש באחד מהתיאטראות המרכזיים בארץ ואני. מופע חושים וטלפתיה אחד גדול, כנס מקצועי שאליו הוזמנתי חודשים מראש. העיניים נשואות אליי ואני, על הבמה, במרכז וגם על המסכים בצדדים. הייתי מאוד נרגש מהמעמד, פעם ראשונה מול כל כך הרבה אנשים.

    כולם מחכים לרגע בו אקרא את מחשבותיהם, אנחש על איזה צבע או מספר הם חושבים או אעשה את הרוטינה של ה"רולטה הרוסית" עם 5 סכינים בעלי להב מאוד מאוד חד (עליו ארחיב בפעם אחרת, רק מלחשוב על מה שקרה לי אגלי הזיעה כבר מתחילים לקשט את מצחי). נכון שבאמתחת כישוריי אני גם מנחה אירועים וכנסים, אבל הנחייה בצד אחד והופעה מלאה בצד השני. ואת הצד השני אני רוצה לשתף אתכם.

    את ההופעות שלי אני מתחיל בכמה קטעים קלילים ובדיחות על מנת לשבור את הקרח, לרתום את הקהל ולמעשה להפוך אותו לחלק בלתי נפרד ממני ומהמופע. אז הנה אני, 15 דקות לפני סיום המופע, הקהל כבר איתי, צוחק, רגוע אך יחד עם זאת דרוך, מסתכלים עליי מכל כיוון אפשרי (יש את המסכים זוכרים?) ומנסים לפצח את הטריק, מנסים להבין איך יכולתי לגלות מה כתוב בתוך המעטפה שהייתה על הבמה לנגד עיניהם בכל רגע נתון, אני צועד למרכז הבמה ומראה את ידיי לכל כדי שיראו שאין שום שפנים בשרוול ;), פונה לקהל היושב בצד ימין של הבמה, פוסע מספר צעדים לכיוונם ולפני ששמתי לב, אני על הקרקע! המום, לא שם לב אם נפצעתי או אם כואב לי, על מה נפלתי או בגלל מה, רק על העובדה ש-1000 אנשים בקהל צפו בי עכשיו נופל, הייתה מן השתאות אחידה מן הקהל, שבריר שנייה של שתיקה, לא ידעו מה קרה אז לפני שעבר רגע נוסף, קמתי תוך שניות על הרגליים כאילו לא קרה כלום. הדבר המופלא הזה שנקרא אדרנלין, הציל אותי לדקות הקרובות ותוך כדי צחוקים ומחיאות כפיים סיימתי את הקטע והמשכתי לחלק שסוגר את המופע. מחיאות הכפיים הסוערות על ההתאוששות המהירה וסיום המופע עודדו אותי והרחיקו בעוד כמה דקות את ההכרה בכאב. וזה היה כאב. רק שירדתי מהבמה הבנתי את חומרת הפציעה שלי. פוניתי באמבולנס לבית החולים הקרוב ושם הבנתי ששברתי את המרפק. אני לא יודע איך או מאיפה להתחיל לתאר לכם עד לאן המחשבות שלי רצו לגבי ההשלכות של הפציעה הזו. זה באמת חומר לסיפור אחר. אז ההצגה אכן הייתה חייבת להימשך והיא נמשכה. כאב לא כאב, מרפק שבור או לא, ההתרגשות של המופע החי, של דינמיות החיים, של אהבת הקהל זה מה שמחזיק אותי במקצוע המופלא הזה.  


    שלכם באהבה,

    גיא ברכה – מנטליסט.

    לסיפור מס 6 של עמית

    Leave a Reply

    call now